מחאות אזרחים "דור תש"ח" ו"דור הצעירים" שהתרחשו בישראל בשנים 1948-1967 

 מחאות אזרחים "דור תש"ח" ו"דור הצעירים" שהתרחשו בישראל בשנים 1948-1967

לאלה מביננו שנולדו בסוף המאה העשרים, אולי נחדש כי בין השנים 1948-1967  היו בישראל מחאות של אזרחים שנלחמו במלחמת העצמאות תש"ח ואזרחים שנולדו לאחר קום המדינה ובגרו בשנות השישים של המאה העשרים.

מדינת ישראל מובילה בעולם הדמוקרטי, בהשתתפות אזרחיה במחאה הציבורית – זהו הגילוי המרכזי של המחקר החלוצי של ליימן-ווילציג (1992). למרות ההיקף הרחב של ההשתתפות באירועי מחאה (יחסית לארצות אחרות), לא הייתה המחאה הציבורית בישראל בבחינת גורם מאיים על הסדר החברתי והמדיני.  מידת האלימות באירועים אלה הייתה נמוכה בדרך כלל.  דרישות המפגינים לא היו מאתגרות במיוחד: הן התמקדו בנושאים כמו שינוי במדיניות הממשלה בנושא כזה או אחר לרבות שינויים בחקיקה,  חלוקת משאבים שונה. המחאות לא דרשו הפלת הממשלה או ביטול המשטר.  הגורמים לתופעת המחאה, הושפעו בעיקר מנטייה תרבותית יהודית להתנגד לסמכות ולעמוד על מה שנראה נכון בעיני היהודי, כמו גם מנושאים כלכליים וחברתיים שגרתיים, ועל תהליך מתמשך חמור של ניוון המערכת הפוליטית מהיבט השלטון המרכזי בלבד,  שמנע תקשורת פוליטית כמסורת בין אזרחי המדינה למנהיגיהם.

טרון,י. גלבוע-אטר (2020) טוענים כי הפגנות הן לא דבר חדש. מחאות חברתיות היו תמיד, עוד לפני קום המדינה, וגרמו לשינויים רבים בעולם. בשלטון דמוקרטי, העם דורש מנבחרי הציבור לכבד את רצונותיהם,  וכך מחאות חברתיות מאז ומתמיד יוצרות קבוצת אינטרסים ולחץ על הממשלה. כאשר נבחרי הציבור מבינים שהעם לא מרוצה, הם חוששים למוניטין שלהם ועל האמון שאותו הציבור נותן להם, לכן הם נוטים לנסות לשמוע את קולות המחאה. יחד עם זאת, בשנים 1948-1967, ניתן לומר כי מקבלי ההחלטות לא הצליחו להתמודד עם דרישות הציבור.

 ציבור שתי קבוצות הצעירים:" דור תש"ח" ו"דור הצעירים"בישראל של 1948-1967 הרגיש שהממשלה היא חלק מהמשבר שהיה בישראל. הציבור הרגיש ניתוק, חוסר תקשורת, חוסר הלימה בין מילים למעשים ובעיקר ריחוק. שקיפות, דיאלוג, שיתוף ציבור וקבלת החלטות משותפת לא היו מנת חלקן של ממשלות ישראל ומפלגת העבודה בשנים1948-1967. הציבור לא קיבל מידע אמין ועובדות. מהיבט השלטון לא ניתן היה לקיים משאלי עם וסקרים בשנים אלה. מחקרים מצביעים על העובדה כי הרגישות הגבוהה של השלטונות, בשני עשורים הראשונים לקיום מדינה הייתה, כי המחאה תופעה נדירה יחסית כאשר התגובות היו שליליות וחריפות, וגרמו לדעיכתן במהרה. הקמת המדינה, חייבה עיצוב וייצוב המבנים ונורמות ההתנהגותיות של הפוליטיקה הישראלית. לכן נתפסו המחאות, הן בצמרת הפוליטית הן בציבור, כדה-לגיטימציה של המערכת השלטונית הטרייה, וכסכנה מוחשית ליציבות הפוליטית הכללית.